החלטה בתיק מ"ח 5846/03

מבוא

1.        בכתב אישום שהוגש בחודש יוני 1995 לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים נטען, כי המבקש, יזדי יורם, חטא בביצוען של עבירות על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). לגרסת התביעה, ניתן בחודש מאי 1992 לאביו של המבקש, יהודה יזדי, היתר לתוספת בנייה (שתי חנויות ומחסנים) בנכס הידוע כחלקה 76 בגוש 30104, והנמצא ברחוב בר-אילן, בשכונת שמואל הנביא בירושלים. בכתב האישום נטען, כי המבקש, אשר רכש את הזכויות בנכס מאביו בחודש נובמבר 1992, ביצע את עבודות הבניה בניגוד להיתר ותוך סטייה ממנו, וכן שהוא השתמש בקומת המרתף לחנות בניגוד ליעודה בהיתר (מחסנים). בגין כל אלה יוחסו למבקש עבירות לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק.

           מתוך הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים עולה, כי המבקש ואביו "הסכימו כי כל העבודות המתוארות בכתב האישום נעשו ללא היתר וכי עד ליום 24.12.95 לא הוצא להן היתר" (ראו עמ' 3 להכרעת הדין). אולם השניים טענו כי הנכס נרכש על ידם על עבירות הבנייה שבו, למעט עניין אחד בו הודה המבקש, היינו "הזזת ויטרינה עד לקו הבניין, וסגירת מרפסת בזכוכית ואלומיניום והתקנת ויטרינה". בפריט אחרון זה הוא הורשע על פי הודאתו.

           בית המשפט דחה את גרסת המבקש ביחס למועד ביצוען של העבירות. לעניין זה הוא אימץ את עדותם של עדי התביעה, לפיה בוצעו העבודות האסורות בין התאריכים 27.1.93 ל-28.2.93, ובעת שהמבקש כבר החזיק בנכס. בעקבות כך הורשע המבקש בעבירות אשר יוחסו לו, ובית המשפט גזר לו קנס בסך 25,000 ש"ח או 16 חודשי מאסר תמורתם, והוא חוייב לחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח להימנע מביצוען של עבירות נוספות לפי סעיפים 204 ו-210 לחוק. בית המשפט הוסיף והורה למבקש ולאביו להרוס את התוספת שנבנתה ללא היתר או תוך סטייה ממנו, ולצורך כך ניתנה להם ארכה של 12 חודשים.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

3.        ערעורם של המבקש ואביו לבית  המשפט המחוזי בירושלים התקבל בחלקו והם זוכו, בהסכמת התביעה, מהאישום של שימוש חורג. מאידך, נדחה הערעור על ההרשעה בעבירות האחרות. בעקבות כך, ולאור הזיכוי החלקי, הועמד הקנס אותו חוייב המבקש לשלם על סך של 12,500 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו, ואילו יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם.

           להשלמת התמונה אוסיף, כי בחודש יוני 1998 נדחתה בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה למשפט חוזר

4.        בקשה זו נוסחה בלשון לא ברורה, ובגין כך התעוררו קשיים באיתורן של העובדות הצריכות לעניין והעילות עליהן סומך המבקש את בקשתו לקיומו של משפט חוזר. התמונה המצטיירת מתוך המסמכים הרבים שהונחו בפני, ובעיקר מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1528/99, היא איפוא זו:

           א) בקשתו של יהודה יזדי לקבלת היתר בנייה התבססה על תכנית-בניין-עיר 4032 שהגיש בנו, המבקש. בנספח הבינוי של אותה תכנית חוייב מבקש ההיתר להקצות בשטחו שלושה מקומות חנייה, שניים מהם בין העמודים ואילו החנייה השלישית נקבע כי תהיה חיצונית.

           ב) במועד כלשהו ברבע הראשון של שנת 1993, הציבה עיריית ירושלים על החנייה החיצונית מכולה לפינוי אשפה, אשר בהמשך אף הוקפה במבנה.

           ג) לגרסת המבקש, הנחת המכולה על ידי העירייה על שטחו ובניית המבנה, לא זו בלבד שגרמו למפגע, אלא אף חסמו את הכניסה לחנויות שבבעלותו, ועל כן נאלץ לסגור בבנייה את השטח שיועד על ידו מלכתחילה לחניה, היא הבנייה הנזכרת בסעיף 2(ו) של כתב האישום.

           ד) שנים אחדות לאחר הצבתה של המכולה, ולמען הדיוק בשנת 1999, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 1528/99), ובה ביקש לחייב את עיריית ירושלים לפצותו על נזקים שנגרמו לו עקב חסימת דרך הגישה לחנויות והמפגע שהיה כרוך בהצבת המכולה באותו מקום. בחודש תשרי תשס"א (אוקטובר 2000) התקבלה תביעתו של המבקש בחלקה, כאשר בית המשפט קבע כי הצבתה של המכולה על שטח המיועד לחנייה, ובנייתו של הביתן סביבה על ידי העירייה, נעשו שלא כדין. בעקבות כך חויבה העירייה לפצות את המבקש בסכום של 71,200 ש"ח. על פי השקפת המבקש, יש לפסק הדין שניתן בהליך האזרחי השלכות על ההליכים הפליליים שהתקיימו נגדו, ולעניין זה הוא מפנה במיוחד לכך שבתשריט אשר צורף לכתבה האישום נגדו, הושמטו עבודות הבנייה שביצעה עירייה ללא היתר ושלא כדין.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

5.        היועץ המשפטי לממשלה סבור כי דין הבקשה להידחות הואיל ולא הוכחה אף אחת מהעילות הקבועות בחוק לקיומו של משפט חוזר. המשיב סבור עוד, כי אין בתוצאתו של ההליך האזרחי בו זכה המבקש כדי להשליך על הרשעתו, הואיל וזו התבססה על ראיות מוצקות. המשיב הוסיף ומנה את אלה: ראשית, הבניה הבלתי חוקית אותה ביצע המבקש קדמה להנחת מכולת האשפה על ידי העירייה. שנית, אין במעשיה הבלתי חוקיים של העירייה בכל הנוגע למכולה כדי להכשיר את מעשיו הבלתי חוקיים של המבקש.

דיון

6.        לאחר שבחנתי את הבקשה ונספחיה, וכן את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, אני סבור כי דינה של הבקשה להידחות.

           נראה, כי המבקש משליך את יהבו בעתירתו לקיומו של משפט חוזר, בעיקר על הטענה לפיה התשריט אשר צורף לכתב האישום שהוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים, היה שגוי ומטעה, הואיל ולא נזכרו בו עבודות הבנייה שביצעה העירייה באותו מקום ללא היתר. בכך כיוון המבקש לעילה המנויה בסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984, שזו לשונה:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: